המאבק למצוא עזרה
"אמא שלי היתה זו שהחליטה שאנחנו צריכים לקבל עזרה", אומרת פריז. "לא היה לה מושג לאן לקחת אותי, אז היא לקחה אותי לרופא עור, וחשבה שזה יהיה ההימור הטוב ביותר." רופא העור יכול לזהות את הטריכוטילומניה על סמך המחקר שלו, אבל הוא לא יכול להציע טיפול. ואכן, לעתים קרובות משפחות נאבקות כדי למצוא עזרה. למרות שהמודעות למצב הולכת וגוברת, רופאים ומטפלים אינם יודעים כיצד להתקרב ל- trichotillomania, אומרת הפסיכולוגית ביוסטון, סוזאן מוטון-אודום, מחברת הספר A Guide Guide to Hair Pulling Disorder: אסטרטגיות הורות אפקטיביות עבור ילדים עם טריכוטילומניה. "התרופה מתוסכלת, החולה מתוסכלת, וכולם מסתלקים לא מאושרים", היא אומרת. "כאשר זה לא רק OCD <"> התקרבות טריכוטילומניה כהפרעת חרדה או טיפול בה עם תרופות נוגדות דיכאון לא תעבוד, לדברי ד"ר מוטון-אודום, כך גם הורים רבים ואהובים ינסו לעזור: פשוט על ידי פיקוד, תובענות ומשא ומתן כדי לנסות לעצור את משיכת השיער. "הטיפול המועדף הוא המודל ההתנהגותי הכולל, " היא אומרת. "הוא מטפל במגוון רמזים פנימיים וחיצוניים, המטפל יכול לקבל מידע זה ולאחר מכן לבחור אסטרטגיות התמודדות המתאימות ביותר לאותם רמזים". טיפולים התנהגותיים עם דגש על הרגלי הסבה נמצאים בראש הרשימה של אפשרויות טיפוליות, כך עולה מדו"ח שפורסם ב - Current Psychiatry Reports, שסקר את הידע הנוכחי על אפשרויות אבחון וטיפול.
Mouton-Odum מדגיש כי טריכוטילומניה ניתנת לטיפול, אך טיפול משמעו עבודה.
"עבורי, המנבא הגדול ביותר של ביצוע טוב של טיפול והשתפר הוא להיות מוכן לשבת בחוסר הנוחות של חווה דחף ולא לפעול על זה", היא מסבירה.
יצירת טרי התחל
לפריז, בזמן שהיא ואמה חיפשו מטפל עם המומחיות המתאימה, המשיכה למשוך. "בהתחלה זה בהחלט לא היה אכפת", אומרת פריז. "ואז, כשזה הפך למנגנון התמודדות, הייתי משתמש בו אילו הייתי תחת לחץ רב. עשיתי הרבה בלילה, לפני שהייתי נרדם, כמו מוצץ." כשהגיעה לבית הספר התיכון, היא היתה קירחת וכובעת כובע כדי לכסות את ראשה. על אף מאמציה להסתיר, היא אומרת שכולם הכירו אותה כילדה שהוציאה את שערה. "איבדתי הרבה חברים", היא אומרת, "הסתגרתי פנימה, ידעתי שאנשים הולכים לבהות בי, אז לא יצאתי". אחרי התיכון היא עברה לתיכון פרטי והתחננה אמה על פאה כדי שתוכל להתחיל מחדש"לבשתי פאה עד השנה האחרונה שלי", אומרת פריז. אבל, בשלב זה, היא הייתה בטיפול ומצאה את מרכז למידה Trichotillomania, ארגון המציע מידע על המצב, כמו גם אפשרויות טיפול ומשאבים. במסגרת ההתאוששות שלה, היא גם למדה להשתמש בצעצועים מטורפים, כמו פאזלים מניפולטיביים, לשמור על האצבעות שלה עסוקות והתחילה לנסות פעילויות חדשות כדי לגלות מה היא נהנתה לעשות.
היא גם השתמשה בתקשורת חברתית כדי להתחבר עם אנשים אחרים שסבלו מטריכוטילומניה ושתפו את הסיפור שלה, והדגישו כי טריכוטילומניה היא מצב רפואי שניתן לטפל בו.
