תוכן עניינים:
ניקול למל חשדה שמשהו השתבש מאוד בשנת 2000, כאשר היא לא יכלה לראות את עינו השמאלית. אבל כסטודנטית סיעודית באותה עת, חשבה שהיא עסוקה מדי בשביל לבדוק את זה. "גם אני הייתי עייפה", היא אומרת, "אבל זה היה מספיק לניהול בשבילי כדי להתעלם ממנה ולעשות כמיטב יכולתי עם זאת, למל קבע תור לרופא עיניים. <9>>>>>>>> <>>>>>>>>>>>>> <> MRI גילה סימנים של טרשת נפוצה.
למל היה הרוס. היא שמעה את דברי הרופא שוב ושוב בראשה: "יש לך מחלה כרונית, מתקדמת, מתישה." אבל ברגע שעבר את ההלם הראשוני, למל היתה נחושה בדעתה להפיק את המיטב ממצבה, על ידי חבר לכיתה שאמר לה, "אתה עדיין יכול לעשות כל מה שתרצה לעשות." "לעזאזל, "אמר למל, "אני חי על פי האמונה הזאת מאז."
סימפטומים קלים הופכים ל"מוגבלות חמורה"
למל סיימה את לימודי הסיעוד; יש לה גם תואר ראשון במיקרוביולוגיה, רווקים בסיעוד, ותעודה של מכשיר לב. ב -2003 היא התחתנה. במשך תשע השנים הראשונות לאחר שאובחנה, מחלתו של למל הייתה קלה יחסית.
"אף אחד לא היה יודע אלא אם כן סיפרתי להם", היא אומרת. אבל אז היא פיתחה צליעה, ש"המשיכה להחמיר ולרדת עד שהנחיתה אותי בכיסא גלגלים ", אומר למל." למל יש טרשת נפוצה משנית ומתקדמת, ו"לא קיים הרבה בשבילי, "היא אומרת, "תרופות חזקות יותר מגיעות עם תופעות לוואי גדולות, ואני לא מוכנה לעשות את זה." "הממ"ז של למל כל כך רע, אמרה, שהיא צריכה להתרחק מבעלה, טומי, ואת ביתם בסילבר ספרינג, מרילנד, וחזרה עם הוריה בלואיזיאנה כדי שיוכלו לעזור לה לטפל בה. "זה היה קשה, להיות יותר מ -1,100 קילומטרים מבעלי של שמונה שנים ולהיות ילד בבית הוריי שוב ", היא מספרת." אבל אחרי כשנה, בעלה היה מסוגל לעבור איתה לניו אורלינס, והם עשו בית חדש יחד על 45 דקות מהוריה. > התחלות חדשות ונורמליות חדשות
במרץ 2011, למל פתחה בלוג, "הנורמלים החדשים שלי", לחלוק את חוויותיה ולעודד אחרים החיים עם טרשת נפוצה. אה הבלוג בדרך זו - נורמליות עם "s" - כי כל יום המחלה שלה יכול להיות משהו חדש ושונה. בעלה היה זה שעודד אותה לכתוב את הבלוג. "כשהראיתי את מה שכתבתי על האבחנה שלי לבעלי ואמרתי לו שאני הולך לשים את זה באינטרנט, הוא אמר, 'אתה חייב תן לאנשים סיבה לחזור ", היא אומרת," ככה התחיל כל העניין בבלוג ". היא מתמודדת עם הכל בבלוג מתוך הצורך ללבוש חיתולים למבוגרים למין למטיילים ועצמאות. מוצא את כתיבת הבלוג של MS MS cathartic. "טרשת נפוצה היא חיה, אני לא רוצה לשים סוכריות על זה - אבל הגישה שלך יכולה לעשות הבדל גדול", היא אומרת, "כתיבה עוזרת לי להוריד דברים מהחזה שלי. לא משנה מה אני כועסת, עד שאני מסיים לכתוב, אני יכול לתת לזה ללכת. זה עושה את זה יותר טוב. "היא אומרת שאנשים מציעים הצעות על הבלוג ומחמיאים לה על האומץ והחוכמה שלה." ההערות שאני מקבל הן מה שמניע אותי ושומר עלי ", היא אומרת. "אנשים לעיתים קרובות נותנים לי עצות על דברים שאני יכול לעשות או להציע דרכים להתמודד עם מצב שאני מתאר."
למל מקבל כ 300 מבקרים - יש טרשת נפוצה וכמה לא - יום בבלוג שלה רשם יותר מ -56,000 מבקרים מאז הבלוג הראשון. "הרבה אנשים אומרים לי שהם קוראים את זה ומקבלים את מה שהם צריכים ממנו בעת ובעונה אחת", היא אומרת בגאווה.תשוקה להשראה בימים אלה, למל צריך להשתמש קטנוע להסתובב, מסתמך על טומי כדי לעזור לה עם רבים של פעילויות היומיום היא נחושה לעשות - כמו ללכת לחדר כושר בבית החולים המקומי, שם היא מסוגל לעבוד במשך כ -30 דקות. "הוא לוקח אותי לשם ויושב איתי", היא אומרת. "אני רוצה להיות לבד, אבל הוא יודע שאני אולי אצטרך עזרה ולכן הוא לא רוצה לעזוב". היא גם מצטרפת בשיעורי יוגה צחוק, אשר היא מוצאת להיות משכך הלחץ הגדול.
אבל זה שלה הכתיבה שמאפשרת לה להמשיך להיות מלאת תקווה וחיובית ולמצות את מצבה. כפי שהיא אומרת בבלוג שלה, "אני כותב כדי להרגיע אנשים עם מצוקות דומות לעורר את כולם לתפוס את הפיקוד על חייהם."
