כריסטין נולאן בת ה -18 זוכרת היטב את הימים לפני ארבע שנים, כשהתחילה להרגיש את הסימפטומים המטרידים של סוכרת מסוג 1. "הייתי באמת צמא, הייתי צריכה ללכת לשירותים כל הזמן, ולא יכולתי להתמקד", היא אומרת. "הייתי רק חלשה כל הזמן." כעבור חודש היא צוללה למצב של סכנת חיים הנקראת קטו-אסידוזיס. הגוף שלה לא היה לייצר אינסולין. חיי היומיום של נולאן השתנו באופן דרמטי כשהיא אובחנה כסוכרת מסוג 1. היא היתה צריכה לספור פחמימות, לבדוק את רמת הסוכר בדם לעתים תכופות ולקבל צילומי אינסולין. למרות האבחנה שלה, החליט נולאן לעלות למחנה הבסיס של ההר הגבוה ביותר בעולם, הר האוורסט, באביב 2012.
"זה היה אתגר, אבל לא היתה לי שום בעיה עם סוכרת", היא אומרת. "סוכרי הדם שלי היו מושלמים." עכשיו, סטודנטית במכללת מנהטן, מקבלת נולאן את מנות האינסולין שלה באמצעות תרמיל שתוכנתו בעצמה, שמאפשר לה להימנע מלעשות יריות. היא נזהרת מהפיתויים של הקפטריה של "כול-כול-כול-כולך" הפתוחה 24 שעות ביממה, ומנסה להישאר פעילה. היא גם מגייסת כספים ומפיצה את המודעות לסוכרת באמצעות אירועים כגון Step Out Walk עבור האגודה האמריקנית לסוכרת.
